בשפת היומיום אנו משתמשים רבות במילה טראומה. שפע של דברים יכולים להחוות כטראומטיים,
חוויה לא נעימה שחווינו מול אדם מסוים, תאונה, מחלה, מפגש לא נעים, אוכל מקולקל במסעדה, אחרי כל אלו אפשר לשמוע אנשים משתמשים בבטוי "יש לי טראומה מזה…"
ועדיין, אני חושב שניתן להפריד בין אירוע לא נעים שלא נרצה לחזור אליו ובין טראומה ממשית.
חוויית הטראומה היא חווייה טוטאלית שצורכת מהאדם את מירב המשאבים הנפשיים שלו.
בעבר ההגדרה המקצועית של עולם הפסיכיאטריה חייבה שהאדם יחווה אירוע ממשי שיש בו איום על החיים או פגיעה פיסית משמעותית.
אירוע כמו מלחמה, תאונת דרכים קשה או תקיפה כזו או אחרת.
אולם, עם הזמן הבינו אנשי המקצוע כי אנשים יכולים לחוות טראומה גם בעקבות אירועים שלא חוו באופן ממשי אלא אירועים שקרו לאנשים קרובים להם.
היום ההגדרה המקצועית של טראומה מתייחסת לחשיפה לאירוע של מוות או איום במוות ופגיעה פיסית משמעותית או איום בפגיעה פיסית או מינית.
האירוע יכול להיות אירוע שהאדם חווה באופן ישיר, אירוע שהאדם היה עד לו, או אירוע שקרה לאדם קרוב והאדם שומע עליו או חווה אותו דרך טיפול באותו אדם. גם מטפלים מקצועיים שעובדים עם אנשים שחוו טראומה יכולים לחוות טראומה בעקבות החשיפה.
כלומר, לצורך העניין, אירוע טראומטי הוא אירוע שבו נחוותה סכנת חיים או תקיפה ממשית ע"י האדם באופן ישיר או שהוא היה עד לאירוע כזה, אם בכך שראה אותו קורה, או ששמע שאירוע כזה קרה למישהו משמעותי עבורו.
אם ניקח לדוגמא חייל שיצא למלחמה- אירוע טראומטי יהיה כמובן פגז שנורה על הטנק שלו או כדור שנורה לעברו, שאז הוא חווה סכנת חיים ממשית, אך גם אם ראה חבר קרוב נהרג או נפצע.
לצורך העניין אם אותו חייל יצא לחופשה ושמע במהלכה שחבר שלו נהרג גם זה יכול להיות אירוע טראומטי.
למעשה קיימים שפע של אירועים שיכולים להיחשב כטראומטיים, בהתאם להגדרות הנוכחיות.
אך למעשה מה שחשוב לצורך העניין הוא לא האירוע עצמו, אלא התגובה לאירוע הטראומטי.
על מנת שאדם יפתח הפרעה טראומטית למעשה הוא צריך לחוות מעין התקפה כוללת על מנגנוני ההגנה שלו. מעין תחושה שהעולם חרב שמלווה בהלם בשלב הראשון ומאוחר יותר יכולה להתבטא בלילות ללא שינה, התקפי חרדה, סיוטים, פחד גדול, תחושת ניתוק מאנשים שהוא אוהב ותחושה שכאילו החיים חולפים לידו והוא מתקשה להינות מהדברים היומיומיים שפעם הסבו לו הנאה.
אחרי אירוע טראומטי בדרך כלל ברגעים הראשונים אדם חווה מעין הלם או קפיאה, תחושת טשטוש וניתוק. כך ניתן למשל לראות שכשמישהו שחווה תאונת דרכים מגיע לבית החולים הוא לא ממש יודע מה קורה איתו. קשה לו להיזכר מה קרה ולעיתים הוא נראה מטושטש ובהלם.
תגובה זו היא תגובה נורמלית לחלוטין, ויותר מכך, זו אף תגובה שעוזרת בהמשך לחוות ריפוי והתאוששות.
בספרו "להעיר את הנמר" פיטר לוין מתאר איילה ששותה מים בסוואנה באפריקה. פתאום מגיע נמר ומתנפל עליה. האיילה בורחת ואיכשהו מצליחה להמלט בעור שיניה. לאחר חווייה כזו התצפיות מלמדות שהאיילות חוות רעד וטלטול. על פי פיטר לוין החווייה הקשה של הרעד והטלטול למעשה מפרקת את האנרגיה הטראומטית והיא תגובה טבעית ונורמלית שמאפשרת למערכת העצבים לעכל את החווייה ולחזור לתפקוד נורמלי.
אצל בני האדם התגובות הראשוניות של ההלם, הבכי הבלתי נשלט, הרעידות ואף תחושת הניתוק הן הכרחיות. למעשה, מחקרים מראים כי חוויית של ניתוק (שמכונה בשפה מקצועית דיסוציאציה), למעשה מנבאת החלמה טובה מטראומה. כלומר, למי שחווה את הטלטלה ומסוגל להביע אותה, יש סיכוי גדול יותר בטווח הרחוק לא לפתח הפרעת טראומה כרונית ומשמעותית.
לכן, במידה וחוויתם טראומה בעצמכם או אדם קרוב לכם חווה אירוע טראומטי, אל תנסו לשכנע אותו להפסיק לבכות או לרעוד, אלא להיפך, תמכו בו, הפגינו כלפיו רוך ואהבה ואפשרו לו לחוות את התחושה הקשה, למרות שהדבר יכול להיות קשה עבורכם מבחינה רגשית.
זוהי למעשה תגובה טבעית לאירוע קשה ומחריד שהוא עבר.