קובי בריאנט- מותה של אגדה מורכבת

קובי בריאנט מת. ממבה אאוט. ככל הנראה, מכל כוכבי הנ.ב.א בעבר ובהווה, הוא מי שהכי פחות חשבת שזה יקרה לו בגיל צעיר כשהוא בשיאו מבחינת ההשפעה שלו על עולם הכדורסל כקואצ'ר, מאמן מנטלי, יזם ולוחם לזכויות כדורסל נשים בעקבות ביתו ג'יג'י אותה טיפח והזין להיות שחקנית מקצוענית בעתיד.

יום אחרי שלברון עבר אותו ועלה במקומו לרשימת הקלעים הגדולים בכל הזמנים, כשהוא נועל נעליים שכתוב עליהם mamba forever כמחווה לקובי, קובי עלה לשמיים פיזית והתרסק רק כדי לעלות אליהם מטאפורית ולא לשוב. וכמו בתסריט הוליוודי רק לא ורוד, ביתו בת ה-13 היתה עימו במסוק יחד עם עוד חברה ומשפחתה ואנשי כדורסל נוספים.

היות וכל כך הרבה נכתב, צולם ונאמר בהקשר בשבוע האחרון ארצה להתמקד בפוסט הנוכחי בסקירה שממחישה את השינויים המנטליים שעבר לאורך הקריירה מאז שהיה כדורסלן צעיר וכוחני שאף הואשם באונס ועד להיותו מנטור מנטלי לשחקני הליגה והשראה לרבים.

השנים הראשונות- לא רואה בעיניים

קובי הגיע לליגה ישר מהתיכון כפנתר צעיר שלא ראה אף אחד בעיניים. הוא לא הפגין כבוד כלפי אף אחד והיה שחצן בצורה בלתי רגילה. במשחק האולסטאר הראשון שלו הוא ניגש למייקל ג'ורדן, האליל שלו (קובי בילה את נעוריו בלחקות את מהלכיו של ג'ורדן במהלך מאות שעות של של צפייה בסרטונים). ג'ורדן מספר שקובי אמר לו: תכיר את מי שבא לרשת אותך. ג'ורדן אומר שאחרי שראה את קובי הצעיר משחק הוא היה חייב להודות שלא מדובר באמירה מופרכת.

כשחקן צעיר קובי לא היה בשל עדיין לאליפות למרות ששיחק באותה קבוצה עם שאקיל אוניל, מגדולי הסנטרים שנראו על המגרש. לאחר 4 עונות של קובי בליגה הגיע ללוס אנג'לס לייקרס פיל ג'קסון (שהיה המאמן שאיתו לקח ג'ורדן 6 אליפויות) והחגיגה התחילה. קובי ושאק לקחו יחד עם ג'קסון על הקוים 3 אליפויות רצופות באחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה. שיתוף הפעולה בין השניים היה יעיל אבל קשוח מכיוון שהיה מדובר בשני טיפוסי אלפא מייל מובהקים. לאחר 3 אליפויות רצופות ואחריהן שנתיים בלי טבעת, שאקיל עזב למיאמי לאחר שלא נענו דרישות השכר שלו ולאחר שקובי לכלך עליו בתקשורת שהוא לא עובד מספיק קשה.

לעניות דעתי (ולדעתם של רבים כולל שניהם) אם היו נשארים ביחד בפוקוס מנטלי בלי להתעסק בשטויות של מפורסמים ומאבקי אגו היו להם היום כל אחד יותר אליפויות מהשש של ג'ורדן. אבל הם לא השכילו לעשות את זה.

בשנת 2003, כשהיה פצוע ועמד לעבור ניתוח בדנבר, קובי בגד באשתו עם פקידת קבלה במלון שטענה לאחר מכן כי הוא אנס אותה בניגוד לרצונה כשהוא חונק ופוצע אותה. המשפט עשה רעש גדול ובסופו היא סירבה להעיד ואחרי שהגישה תביעה אזרחית ככל הנראה על פי פרסומים בתקשורת שלא אושרו רשמית, פוצתה על ידי קובי בסכום של 2.5 מליון דולר.

מכאן והלאה בעצם מתחיל השינוי שהפך את קובי בעיני לדמות מרתקת למרות המורכבויות, השחצנות וחוסר הבשלות שאפיינו את הפרקים הראשונים של הקריירה שלו.

שינוי והבשלה מנטלית

פיל ג'קסון מספר בספרו "11 טבעות" כי כאשר קובי קיבל את המושכות ללייקרס אחרי ששאק עזב היה ברור שהוא יותר מדי מרוכז בעצמו ובפוזיציה שכאילו אומרת:  אלו הסטנדרטים שלי ומי שלא עומד בהם שיעוף לי מהעיניים.

הוא היה מתנשא וזחוח ולא ידע להתערבב עם חבריו לקבוצה בנסיעות ומשחקי חוץ. לאחר שג'קסון ערך איתו שיחות וניסה לגרום לו להפנים כי זה הזמן לעשות שינוי ובעקר אחרי כמה כשלונות צורבים מבחינת תוצאות במגרש, הגיע השינוי המיוחל. קובי נעשה אנושי יותר, הבין את החשיבות של קבוצתיות ועבודת צוות והחל להשקיע אנרגיות בנושא. הוא עדיין היה אלפא דוג ולקח יותר זריקות מכל אחד אחר אי פעם וגם החטיא לא מעט מהן אבל כששילב את המנטליות הדורסנית שלו עם מקום יותר בשל ובוגר בהדרכתו של ג'קסון הגיעו התוצאות וקובי לקח שתי אליפויות נוספות שהפעם היה ברור שהן לא קשורות לכוכב אחר אלא בעקר למנהיגות שלו. (כמובן שאי אפשר לקחת אליפות לבד והיה לצידו הרבה כשרון ופאו גאסול אחד מספרד אבל זו הייתה הקבוצה של קובי).

במקביל לשינוי הכדורסלני קובי שינה את דרכיו מחוץ למגרש והיה נאמן מאד לאשתו ואב מסור לארבע בנותיו כולל ג'יג'י שהייתה כדורסלנית נוער וזכתה לליווי צמוד מאביה שהרבה לדבר על שוויון לנשים בספורט. כמו כן לאחר פרישתו קובי הפך ליועץ מנטלי מבוקש ואף הוציא ספר "מנטליות של ממבה" העוסק בתפיסתו את הנושא המנטלי. קובי היה בעל תפיסה חדה ביותר, רהיטות וכשרון שאין שני לו להבין את המדיה ולתרגם את החזון שלו למעשים. הוא היטיב לתאר מה דרוש משחקן צעיר בכדי להפוך לשחקן מהרמה הגבוהה ביותר ומי שקורא את תיאוריו נדהם מפרטי הפרטים אליהם היה יורד מבחינת איך לעמוד, איך לזוז ופרטי פרטים של פירוק סיטואציות לגורמים שממחישים כמה הייתה חדה התפיסה שלו והיכולת שלו לבטא אותה במילים.

עונת הפרישה של קובי הפכה לפסטיבל שהיה מייגע לפרקים שהילל את גדולתו בכל מגרש אליו הגיע בפעם האחרונה. במשחק הפרישה שלו הוא קלע 60 נקודות והוכיח שוב את עליונותו בפעם האחרונה על המגרש. לקובי היו גם 2 מדליות אולימפיות והוא היה דמות אייקונית בקרב שחקנים צעירים ונוער בארה"ב ואף מחוצה לה והיווה השראה עבור ספורטאים רבים שאף התייעצו עימו. שחקנים כגון ניימאר בכדורגל ורפאל נדאל בטניס לדוגמא.

מחשבות בעקבות האסון

לפנות בוקר התקיים המשחק הראשון של הלוס אנג'לס לייקרס בעידן שאחרי מותו של קובי. לברון שמשחק עכשיו בלייקרס של קובי נשא דברים, הראו סרטונים והקהל לבש חולצות שלו. אותי באופן אישי תפסה אמירה של קובי שהושמעה בינות לשלל המחוות. בה אמר כי לכל אחד יש את התחום בו הוא נועד לרקוד את הריקוד שלו. התחום שלו היה כדורסל. שם הוא היה במיטבו אבל לתפיסתו לכל אחד מאתנו יש את התחום הספציפי שלו וכאשר אנחנו מצליחים לרקוד את הריקוד שלנו בחופשיות ולשכלל אותו אז אנחנו יכולים לחיות חיים של הגשמה והצלחה.  כמו כן הוא דיבר על כך שהכדורסל לימד אותו כיצד לפעול מתוך מיקוד ופוקוס מלא. לדבריו השאיפה שלו הייתה להראות שאין גבול אחד או תחום אחד בו אנו אמורים לפרוח ולראיה זכייתו בטקס האוסקר על סרטון קצר בו הוא מביע את תודתו למשחק הכדורסל על כל מה שנתן לו.

ככל שהיה דמות מורכבת, ושנויה במחלוקת הן משום שגרם לרבים לשנוא אותו כי היה שחצן ובשל האירוע הקשה משנת 2003 בו הואשם באונס, קובי היה ספורטאי על ותמיד הגיע ראשון למגרש והלך אחרון כשהוא מפגין מאמץ על. רבים ראו בו מודל לחיקוי והעריצו אותו על היותו וינר בעל אמביציות מטורפות. רבים אחרים לא יכלו לסבול אותו מכיוון שהיה כל כך חסר רחמים על המגרש ונראה לא אנושי כמעט. כאשר העירו אותי משינה ואמרו לי שקובי כנראה מת בהתרסקות מסוק חשבתי לעצמי שזו מתיחה. שסופרמן לא יכול למות. מסתבר כי רבים חשו כך ברחבי העולם וזו הייתה יכולת נוספת של קובי. לשווק תדמית מסוימת של מישהו גדול מהחיים.

טרייסי מקגריידי, מכוכבי העבר של הליגה ששיחק בתקופתו של קובי המוקדם, סיפר כי קובי אמר לו פעם שהוא רוצה למות צעיר כדי שיזכרו אותו וכמה גדול הוא היה. הוא הירבה לדבר על התשוקה שהניעה אותו מאז ומעולם להיות הגדול ביותר, לשבות את ליבם של ההמונים, ליצור לעצמו מורשת שלא תשכח. מהבחינה הזו מותו והאופן בו הוא מת מהווים עדות מצמררת לאמירה

"Be careful what you wish for".

ואמירה נוספת לסיום- בעיני קובי בריאנט היווה עדות מרתקת למורכבות שקיימת בבני האדם ולשבריריות של הקיום. מעל למחלוקות, לקלישאות ולראייה החד ערכית של הדברים שנדמה שרבים מאמצים בנוגע לקובי, סיפור חייו מגלם המון פנים של הקיום האנושי. וכן, הייתה לו יכולת התמדה ונחישות כספורטאי שהשאירה אותך משתאה לפעמים ואותי באופן אישי עם השאלה- האם הוא יכול למצוא שלווה בחיים האלה עם כזה רצון בוער שלא כבה אף פעם להוכיח את עצמך.