העוגן הפנימי

צולל בים הכחול. מלמטה אלמוגים משוננים, מעל הרים. מעניין איך יש מקומות בעולם שבהם ההר נשבר לתוך הים בצוק פתאומי, בלי החול וגבעות הכורכר של חוף הכרמל. המים הצלולים משוחים בטורקיז מלאכי והילדים שלי שוחים בתוכם עם אמא שלהם מדוושים סביב הדגיגים במין מחול של חו"ל. אני קופץ למים הקרירים מספינת התיירים ולשנייה הזו שבה הראש שלי נוגע במים התודעה שלי משתתקת. אני שוחה בתנועות נמרצות, משחרר את הגוף מכבלי התודעה והוא יודע את הדרך. מתיז מים לצדדים ממש כמו כשהייתי ילד והתמסרתי למים המלוחים. על הראש יש לי משקפת ובפה שנורקל מצויד במין מנגנון שלא אבין ככל הנראה, מבעבע מים מלוחים שמדי פעם נכנסים לי לקנה הנשימה. לבושתי הרבה אני מגלה בטיול הזה שהראש שלי עובד שעות נוספות גם כשאני רוצה לנוח. זה כאילו שעצמי רודף אחרי גם לחו"ל, מי שמע ולא נעצר בבקורת הגבולות. אני לא גולש בוויינט, לא נכנס לערוץ הספורט ולא שומע רדיו ישראלי ועדיין התודעה שלי פולטת אדים של קיטור שמקורם בתנועת נוירונים נמרצת מדי שהמים הצלולים לא מצליחים לקרר. הייתי מצפה שאחרי 45 שנה אתרגל לעצמי ואלמד לקבל את התנועה הפנימית הזו. זה לא שהשקט לא מגיע אבל הייתי רוצה יותר ממנו. פחות מילים מרצדות בתוך ראשי. פחות היפראקטיביות פנימית. אני מפלס את דרכי בין האלמוגים, רודף אחרי סוסון ים מיניאטורי שמנגן בבוזוקי ופתאום אני מרגיש שקשה לי לזוז. אני מושך בבהלה את הרגל הימנית ואין ממש תגובה. אני מביט אחורה וכמעט נשנק. מדוזה ענקית כרוכה לי סביב הרגל ואני לא מצליח להשתחרר ממנה. אני עושה מאמץ בועט ומשתולל אבל לשווא. השנורקל מתכסה אדים, הפסטורליה הופכת למאבק. למה זה קורה דווקא לי? אני שואל את שאלת מיליון היורו ומה לעזאזל עושה מדוזת ענק בתוך החווייה התיירותית שאמורה לנפק תמונות מושלמות כמו שכולם מייצרים בקיץ הזה? בגלל שאתה לא נותן לעצמך לפעול בצורה משוחררת וכל הזמן עסוק בתפקוד שלך לעומת אנשים אחרים, אני שומע אותה אומרת בקול מבעבע ויש להודות די מזעזע. הופה גם יפה וגם אופה? אני שואל אותה מופתע מההתפתחות הבלתי צפויה. כן, בדיוק. ואני נשלחתי אליך על ידי זאוס בכבודו ובעצמו. הוא מוסר שתוריד 85 אחוז מהפנטזיות שלך על הכרה, כבוד והצלחה ותתמקד במה שאתה יודע לעשות. אני אפילו לא צריכה לצרוב אותך כי הרעל הפנימי שמייצר הרצון שלך להיות מצליח כמו כל מיני יצירי דמיון שלך עושה את העבודה בשבילי. יש מספיק סבל בעולם, שחרר את הנהייה אחר הבלתי מושג והבלתי קיים. אה כן ותחזור לכתוב בפייסבוק. זו לא פחיתות כבוד. תפגוש את מי ששייך לעולם שלך בלי יותר מדי ברבורים. אתה מקטר על העולם המודרני מפה ועד הודעה חדשה ולא מבין שהוא מספק לך אפשרות מתוך היומיום שלך לייצר מפגש עם מי שמתעניין בעולם הפנימי שלך. תרגע. שים את עצמך בפשטות ממקום של ענווה ושחרר. פגוש את עצמך ותן לעולם לפגוש אותך מתוך מה שיש ולא מתוך מה שאין. החיים קצרים, תחסוך לעצמך הרבה סבל. אמרה ושחררה לי את הרגל. בינתיים השנורקל התמלא לי במי מלח והתחלתי להשתעל. עליתי מהר לקחת אויר ובתנועה אינסטינקטיבית בדקתי את הראש. הוא עדיין היה מחובר לגוף. באופק ראיתי את אשתי מנופפת לי שזמן ההתבודדות שלי חלף ואני נקרא לדגל להיות עם הילדים. שחיתי לעברה ועליתי עם הבן הקטן שלי לסיפון. הרמתי את העיניים למעלה ונשאתי עיניי אל ההרים. מאין יבוא עזרי? אחרי כמה דקות צפיתי בקפטן שולה את העוגן מהחול והתחלנו להתקדם חזרה. כנראה שהגיע הזמן להרים את העוגן הפנימי, לא בטוח שאני יודע איך אבל אני מתכוון לנסות.

פורסם בקטגוריה כתיבה אינטואיטיבית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *