רבים וטובים מתמודדים עם דיכאון וחרדות ברמות שונות של אינטנסיביות.
במפגשים מקצועיים ואישיים שלי עם אנשים המתמודדים עם הנושא שמתי לב שישנה מעין מחזוריות בכמות ועוצמת ההתקפים. יכולה להיות תקופה מאד קשה בה נדמה לאדם שעולמו חרב עליו והוא מתקשה מאד לתפקד בחיי היומיום ולעומת זאת יכולות להיות תקופות בהן המצב נרגע והעניינים נראים פשוטים יותר.
על פי רוב בתקופות הקשות יש נטייה לבהלה והייאוש העמוק מוביל להזדקקות רבה בתמיכה וכיום גם לפניה לטיפול תרופתי.
בתקופות היותר טובות נדמה שזהו, הדיכאון והחרדה חלפו, האדם מרגיש חזק יותר, זונח את הטיפול התרופתי וחווה תקופה יפה ואז שוב, חוזר חלילה, ההתקפים חוזרים ומתגברים, האדם מרגיש לכוד פונה שוב לטיפול התרופתי ושוב ושוב, מעגל אימה וקסם.
הגישה שאני מציע היא ניסיון לקבל את העובדה שיש מחזוריות בחיים בכלל ובחיי אדם בפרט.
לנסות לקבל את הקושי, את החולשה, את הדיכאון והחרדה כשהם נמצאים ולהפנות את האנרגיה להתמודדות והתחזקות, אבל תוך זניחת העיסוק בפנטזיה להפטר מהם אחת ולתמיד.
מאידך, בתקופות טובות, לקבל את הטוב, לחבק אותו, ויחד עם זאת לזכור שבטבע יש מחזוריות וייתכן שמתישהו העננים יתקדרו ותידרש שוב התמודדות.
במילים אחרות לקבל את עצמי כמו שאני, עם המקומות החזקים שלי ועם המקומות החלשים ולנסות לאהוב את עצמי גם באביב וגם בסתיו. לזכור שאני אנושי, אנושי מדי כמו שניטשה אומר ולא להיבהל מהאנושיות שלי.