הליצן העצוב

כאבא לילד מתבגר (גיל ההתבגרות מתחיל היום מוקדם יותר) אני מוקף בצורה מאד עוצמתית בנהייה אחרי סלבס. נדמה כי מסביב קיימת תרבות שבה להיות מפורסם הוא ערך בפני עצמו ללא קשר ליכולות של האדם והמצע הערכי שלו. בעבר העריצו אנשים שסימנו אידאל מסוים (בתקופות רחוקות זה יכל להיות אדם כמו בן גוריון או גנדי שלא היו עוברים אודישן היום) או אנשים עם כשרון מיוחד (מייקל ג'ורדן, ג'ון לנון). היום מספיק שמישהו מפורסם מסתובב אליך על כסא או אומר שהחביתה שהכנת טעימה והופ אתה בעניינים. נהיית מושא להערצה.

זה מתחיל בקטן בפליטי ריאליטי וממשיך בגדול במצב שבו אנשים מפורסמים מקבלים משקל יתר ואנשים נוהים אחריהם ומעוניינים להיות כמוהם. נראה לי מעניין לנסות להבין את המנגנון הנפשי שמביא אנשים לרדוף אחרי פרסום ובאותה נשימה להגיד כמה דברים על הצורך שלנו בהערכה מבחוץ. לצורך זה אשתמש בתאוריה של פרנץ קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי (self psychology).

די מעניין להבין שלהרבה מהאנשים שאנחנו רואים בתקשורת יש חלק נרקסיסטי מאד חזק, כלומר, ללא מעט מהם יש צורך חזק לקבל אישור מהסביבה דרך ההתפעלות שהם מקבלים, בכדי לתקף את החוויה הפנימית שלהם.

לפעמים זה נראה בסתירה לחזות המהממת והמושלמת שהם מציגים, אבל ברגע שמתחקים אחרי המנגנון הנפשי של הפרעה נארקסיסטית עולים דברים מאד מעניינים כפי שמלמד אותנו קוהוט.

על פי קוהוט לתינוק בשלבים מוקדמים של ההתפתחות שלו אין מושג ברור ונבדל של עצמו. הוא חווה את העולם דרך אמא שלו שמחזירה לו את הרשמים והחוויות שלה וכך הוא לומד להכיר בערך עצמו.

למשל, תינוק מחא כפיים והאמא מתפעלת ממנו. הוא מתחיל לפתח תחושת ערך עצמי דרך התגובה של אימו.

במצב של התפתחות סבירה, במשך הזמן, התינוק, שגדל אחר כך להיות ילד ואדם בוגר, מפתח תחושת ערך פנימית משלו. הוא מבין שיש לו צדדים יותר חזקים ופחות חזקים אבל בגדול מסוגל להעריך את עצמו כבעל ערך העומד בפני עצמו.

הוא אינו צריך אישור של הסביבה בכל פעולה שהוא עושה.

כך סביר שאדם בוגר שהולך עם אמא שלו לבריכה לא יעמוד על המקפצה ויצעק לה- אמא, תראי איך אני קופץ. הוא מבין שהוא יודע לקפוץ ולא כל כך מעניין אותו מה לאמא שלו יש להגיד על זה.

יחד עם זאת חשוב להבין שלכולנו יש חלקים שבהם אנחנו חשים פחות בטוחים ובעלי ערך, זה דבר טבעי ומשותף לנו כאנשים. אנחנו מחפשים חיזוקים מהסביבה והיכולת שלנו להעריך את עצמנו היא תלויית תרבות וחברה. לאנשים חשוב (מי יותר ומי פחות) מה אומרים עליהם, האם הם משיגים יותר או פחות מאחרים והאם מעריכים אותם, אבל, בגדול גם יש להם מקום עצמאי, שמאפשר לאדם להכיר בערך שלו כיצור נבדל ושלם.

אצל אדם עם הפרעה נרקסיסטית משהו ביכולת הזו לתיקוף פנימי של הערך שלו, לא התפתח והבשיל מכל מיני סיבות (אחת הסיבות יכולה להיות למשל אמא שהעניין שלה בילד היה כדי להאדיר את עצמה ולא מתוך אמפתיה והקשבה לצרכיו של הילד).

במצב כזה האדם חייב כל העת לקבל אישור מהחברה ומהסביבה לכך שהוא בעל ערך, ברמה שהיא כבר פתולוגית.

כל העת הוא יצטרך לשמוע שהוא גדול ונהדר ויהיה חייב קהל שיתקף זאת בשבילו.

כאשר אין את התיקוף החיצוני הזה האדם יחווה ריק וחלל מאיים ולמעשה ככל שתלוי בו יימנע בכל מחיר מלהיות בסיטואציה כזו, שכן עבורו אין לו קיום ללא הערכה חיצונית תמידית ומועצמת.

 כמו כן לאדם כזה אין יכולת לחוש אמפתיה כלפי האחר מכיוון שהוא לא חווה כלל את עצמו בנפרד מהסביבה ולא חווה את האחרים כבעלי קיום עצמאי ונפרד ממנו.

תפקידם של אנשים אחרים הוא להוות עבורו מראה ואישור לכך שהוא בעל ערך, כמו שהאם מהווה מראה עבור התינוק.

כמו כן אדם כזה לא יהיה סובלני כלפי שום סוג של בקורת שתופנה כלפיו ולא חשוב באיזה טון היא תאמר.

ביקורת יכולה לסדוק את העובדה שיש לו ערך ויכולה להתפרש כאמירה עוינת שתפקידה למוטט ולהרוס אותו (זאת משום שברמה הנפשית קיומו תלוי בכך שיעריכו אותו).

הנהייה אחרי קהל שייתן לקיום ערך ויתקף עבור האדם את העובדה שהוא קיים מובילה לכך שלחלק מהאנשים שאנו רואים בתקשורת יש למעשה שני רבדים.

רובד אחד הוא הרובד המושלם והמושא לחיקוי שמוצג כלפי חוץ ושתפקידו לספק לאדם את מחיאות הכפיים הבלתי פוסקות ולהעניק לו ערך עצמי. בתמונה שהוא מציג אין פגמים, הוא יעשה הכל כדי לקבל את מירב התשואות. כל עוד מחיאות הכפיים נשמעות הוא שווה.

אדם כזה יכול ליצור אצל סביבתו תחושה שהוא נעלה עליה, ייתן לאנשים תחושה שהם קטנים או פחותי ערך. יהיה מושא לקנאה וייצור תסכול.

הרובד השני הוא רובד שבו ללא מחיאות הכפיים וההערכה החיצונית האדם חש שאינו קיים.

במצב כזה יכולות לצוץ בעיות קשות ביחסים בינאישיים או ביכולת לנהל קשר משמעותי עם אדם אחר. בקשר זוגי למשל רצוי שתהיה עבודה משותפת על הקשר ולא צד אחד שמעריץ את השני ומוחא לו כפיים. לאחר אופוריה ראשונית אדם כזה יתעמת עם העובדה שהאחר רואה גם את החולשות שלו וזו יכולה להיות חווייה מפרקת במיוחד עבורו.

לעיתים הוא עצמו אינו במגע עם הבור שנפער בו והדרך היחידה בה למעשה יגיע לטיפול יכולה להיות קושי משמעותי וחוזר בו נתקל במערכות יחסים שאינו יכול להסביר או להבין.

לסיכום- כתינוקות לכולנו יש צורך שהאמא תתקף לנו את המציאות דרך החוויה שלה.

אם היא רואה אותנו בתהליך, לאט לאט נוצרת אצל הילד תחושת ערך משל עצמו שמנותקת מחוויותיה של האם.

כולנו נמצאים איפשהו על רצף בין תחושה עצמאית של ערך פנימי ובין צורך בקבלת חיזוקים מהסביבה.

בקצה של הרצף יכול להיווצר מצב שהוא קיצוני ושבו האדם חייב התפעלות בלתי פוסקת ממנו על ידי הסביבה וחש שאין לו קיום בלעדיה.

חלק מהאנשים המפורסמים שאנו רואים בתקשורת צריכים הזנה בלתי פוסקת כזו ולמעשה מתקיימים בהם שני רבדים.

בהסתכלות חיצונית ראשונית הם נתפסים חזקים ומדהימים.

בעומקם של הדברים הם בורחים מריק מצמית ותחושת חדלון.

זהו הפרדוקס של הליצן העצוב שמבחוץ נראה שמח אך מבפנים נפשו קרועה.

כך למעשה אותם אנשים שהילדים שלנו ואנחנו יכולים לנהות אחריהם בשל הברק והעוצמה שהם משדרים מכילים מורכבויות לא פשוטות. מאחורי ההייפ התקשורתי הנוצץ נמצאות דמויות עם עצב וכאב גדול.

היכולת הפשוטה להיות עם עצמך ולהעריך את עצמך, לברך על מה שיש, גם אם הוא לא מושלם, היא מתנה שלא קיימת דווקא אצל מי שנראים כאילו יש להם הכל.

לעיתים אנחנו שוכחים את הפעולה הפשוטה של לעצור ולהסתפק במה ובמי שאנחנו. לא במובן של להפסיק לרצות להתפתח אלא במובן אחר של יכולת להביט פנימה ולהנות ממה שיש.

לפרנץ קוהוט ולתאוריה שלו יש יכולת להרחיב את ההסתכלות על הנפש האנושית ולהסביר תהליכים ויש לה באופן מעניין רלוונטיות לעידן תקשורת ההמונים בו אנו חיים דרך המכניזם של הנרקסיזם שחלקו תואר בפוסט זה.

לתאוריה של קוהוט יש עוד השלכות מעניינות ויכולת להסביר דברים שנוגעים להורות לילדים קטנים ולתפקיד החיובי שיכול להיות להזדהות עם סלבס עבור נערים ונערות מתבגרים.

על כך בפוסטים הבאים.  

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה בלוג, התפתחות אישית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *