נער בן 14 יושב בחדר

נער בן 14 יושב בחדר. הוא משחק במחשב. מנותק מהעולם. פתאום אמא שלו נכנסת ושואלת אותו מה ירצה לארוחת צהריים. הוא חש כעס עצום. היה רוצה שהיא תיעלם לו מהחיים. היא לא מבינה אותו, לא יודעת לתת לו מרחב. הוא לא יכול להסביר לעצמו את עוצמת הרגשות. הוא מסנן הערה תוקפנית וחוזר למחשב.

זעם קדוש, עתיק, שמלווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו מאיים להשמיד אותו ואת הסביבה שלו.

מה קורה כאן בעצם?

איך נפטרים מהדבר הזה ולמה בכלל זה נדבק אליו?

הרבה מטפלים ישפצו את האריחים באמבטיה שלהם על חשבון הנסיון להבין. האם אפשר באמת להבין מאיפה מגיעים הדברים?

מלאני קליין חושבת שאפשר.

היא העבירה את 30 השנים הראשונות בחיים שלה בתסכול עד שפגשה את הרעיונות של פרויד.

עברה אנאליזה והחלה בהדרגה לבנות לה תאוריה משלה ששאבה השראה מפרויד והלכה למקומות אחרים. בכל מקרה היא יצאה עם כמה רעיונות חזקים.

אז מה היא אומרת?

בגדול היא מדברת על שתי עמדות נפשיות. עמדה אחת בה האדם חש זעם עצום ותסכול שאותם קשה לו להכיל. כתוצאה מכך מה שקורה הוא שהוא משליך את הזעם והתסכול שלו על הסביבה. כאשר האם נכנסת לחדר, הכעס שהנער חווה קשור מן הסתם לא רק לעובדה שהפריעו לו בפייסבוק ולא בא לו לאכול צהריים. הוא משליך על האם את הזעם שקיים בו והתסכולים שאינו יכול להכיל בעצמו. כך היא הופכת לרעה המוחלטת והוא היה רוצה שהיא תעלם ויחד איתה יעלם גם התסכול והזעם שלו. קיימים חלקים קשים, מרים, לא פתורים בתוכו שהמפגש איתם גורם כאב וסבל.

על ידי השלכתם על האם הוא  "נפטר" מהמטען העודף ויכול להמשיך להתעסק לו בפייסבוק. לבדוק מי עשה לו לייק ולצ'וטט עם חברים.

בהמשך החיים, הנער הזה יוכל לפגוש את עצמו במקום אחר, מתוך עמדה נפשית אחרת, ויבין שהאם, כמוהו היא יצור שלם עם מעלות וחסרונות ושהזעם והתוקפנות שהוא משליך עליה קיימים למעשה בתוכו. הוא יוכל לעשות עם זה עבודה ולהכנס עימם לדיאלוג, או להמשיך למצוא אנשים שיעצבנו אותו כמו שאמא שלו עצבנה אותו כשהיה בן 14.

למעשה, וזה קצת פיתוח מודרני של העמדות שקליין הציגה- בכולנו קיימות שתי העמדות הללו- המקום שקשה לו להכיל את הזעם והתסכול ובמצב הזה אנחנו משליכים על הסביבה את התסכולים שלנו ומחלקים את העולם לטוב ורע, שחור ולבן. רוצים להשמיד את מי שגורם לנו סבל ולהיפטר מהכאב שחוצב בנו. ויש גם את העמדה האחרת- שבה אנחנו מבינים שמולנו עומדים בני אדם עם רצונות משלהם, שיש מורכבות בחיים ושעלינו לנסות להבין מה בתוכנו מקשה עלינו להיות בקשר מספק ובחווייה של "זרימה" כמו שהיינו רוצים להיות בה.

ויש מינונים כמובן. אנשים שבבסיס שלהם יותר שקולים ומסוגלים לשאת את הדינמיות של החיים ואנשים יותר סוערים שנוטים להיכנס לדרמות רגשיות ולקחת קשה את מה שנאמר להם.

וכמובן שכדי לסבך עוד קצת את העניינים, כי בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה, חייבים גם קצת תסבוכולוגיה-

לכל אחת מהעמדות מתלווה חרדה משלה.

את העמדה הדרמטית בה לא ניתן לשאת את הסבל והוא מושלך על הסביבה מזינה החרדה להיות מושמד, מאויין, על ידי אי סיפוק הצרכים שלנו. כמו תינוק שכשאין לו ציצי לאכול ממנו חווה זעם קמאי- האדם חרד מהמצב בו הוא פוגש מישהו שלא מספק את הצורך הנפשי שלו. שמתסכל אותו.

לעמדה שיכולה להכיל מורכבויות מתלווה חרדה אחרת. החרדה לאבד את האחר שאיתו ניתן להיות בקשר.

וכך, מתוך התיאוריה של מלאני קליין שכתובה למעשה בשפה נוראה ושוברת שיניים אבל מדברת על חוויות משמעותיות שנמצאות יום יום בתוכנו וחיות מאד בחדר הטיפולים, ניתן לשפוך עוד קצת אור על הדינמיקה הנפשית והדרך בה תהליכים נפשיים מתעצבים ומעצבים את הקשר שלנו עם הסביבה.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה בלוג, טיפול נפשי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *